מרכז מידע למטייל / מאמרים וכתבות

צרו עימנו קשר


הקרנבל של ונציה מאת גדי מיכאלי

קרנבל המסכות בונציה

לקראת סוף השנה האזרחית מתחילות במקומות שונים ברחבי העולם הנוצרי ההכנות לקרנבלים. נוצרים רבים ובעיקר קתולים נמנעים מאכילת בשר במשך 40 יום לפני חג הפסחא – החג שבו חוגגים את חזרתו של ישו לחיים לאחר צליבתו. תקופת ההתנזרות מבשר נקראת לנט והקרנבל למעשה הוא החגיגה האחרונה לפני הלנט. פירוש השם קרנבל הוא “הפרידה מהבשר”. לכל קרנבל באירופה יש סטריאוטיפים המיוחדים לו ומדובר בטכסים בני מאות שנים שבהם באו לידי ביטוי אירועים היסטוריים, ניצחונות צבאיים, מלחמות, מיתוסים, אגדות ושיגעונות האופנה של ההמונים. הקרנבל הפך למעין דת עממית ומשקף תכונות חברתיות, אמונות ומנהגים ובמשך השנים נוספו לו דמויות מהמיתולוגיה של העולם העתיק ושל העולם החדש. מסורת הקרנבל בוונציה החלה בשנת 1268 אך עוד קודם לכן נחוג באותה עת הקרנבל הרומי שציין את סוף השנה וחילופי העונות. כמו בכל איטליה גם בוונציה, יסודו של הקרנבל הוא חגיגת מסיכות קדומות שהוו את מקור ההשראה, בתחילה היו המסיכות פחות עשירות ומגוונות מאלה הנוכחיות. לבושים בפרוות ולראשיהם ענפי עצים הלכו ורקדו גברים צעירים עם כלי מיתר ברחובות ותעלות העיר ושרו סרנדות לנשים. הגברים נהגו להתחפש לשדונים, רצו לחלונות אהובותיהם וזרקו ביצים לעבר הבנות שמעבר לחלונות – ביצים אלה היו מרוקנות ובתוכן היו מי בושם. למעשה התחיל הקרנבל באוקטובר, נפסק בחג המולד ונפתח שוב באופן מסורתי ב-26 בדצמבר – בחגיגות סטפן הקדוש. הקרנבל סימל את הבזבוז , השפע וחוסר התכנון במזון כתמונה נגדית למה שהיה לפני ולמה שיהיה אחרי. בני האדם יצאו מעולם האילוצים לעולם החופש וחופש פירושו: אוכל בשפע, שתייה טובה, והסרת הכבלים והאיסורים של הכנסייה בתחום המין. הונציאנים אהבו חגים, אהבו לצאת לרחוב בהמוניהם ולהתחזות לאנשים אחרים. בכך ביקשו לפצות עצמם על בדידותם באיים ורצו להשלים את החסר – דברים שתושבי הארץ חוו במשך כל השנה. הקרנבל העניק אפשרות להשתולל ולהתנהג בצורה אחרת. התחפושות הצבעוניות והמסכות אפשרו לאדם לצלול לעולם שונה מזה שבו הוא חי, להתחזות לאחר וכמובן אפשרו הרפתקאות אהבים, אינטריגות ובגידות. כוח המשיכה שיש לוונציה גדל שבעתיים בתקופת הקרנבל. המשיכה למסתורי, למאגי ולארוטי השתלבו באווירת הקרנבל. קווי אופי חיצוניים ופנימיים הפכו את ונציה לעיר האולטימטיבית לקרנבל אך מה שבאמת הפך את הקרנבל למשהו אחר הוא שהעיר ונציה הייתה מרכז חגיגות, תענוגות ואהבה, והמסכה אפשרה להרחיק לכת בנושא התענוגות. בקרנבל יוצגו גם ערים אחרות שהיו נתונות למרות ונציה, עמים וארצות שהיו בקשרי מסחר עם ונציה והביאו את הפולקלור שלהם. כך נוצרה תמונת מיזוג בין מזרח למערב, בין התרבות האירופית לאקזוטית. ההיסטוריה של הקרנבל רצופה בתהפוכות, שינויים והגבלות והושפעה מהמתרחש סביב. בשלהי ימי הביניים אסרה מועצת העיר לחבוש מסכות וזקנים מאחר ויש באלה כדי להגביר את הפשע, הגנבות ומעשי ההונאה. איסורים אלה לא ממש נאכפו בהצלחה ונשאלת השאלה מדוע יצאו האיסורים הללו? במאה ה-14 עברה ונציה תהליך של שינוי במבנה השלטוני ונוצרו מסגרות שלטוניות ברורות עם הירארכיה. התרחבות הרפובליקה באה לידי ביטוי בחוקים וסדר והממשל רצה לתת ביטוי לכוחו והשפעתו. הממשל החזק הקנה בטחון לתושבי העיר ועם זאת הגביל את חירויות הפרט. כך לדוגמא נאסר על גברים להיכנס במסכות למנזרי נשים. הקרנבל קבל תפקיד של הסרת עול מהמצב בו היו נתונים ההמונים תחת פקוח שלטון נוקשה וההסתתרות מאחורי מסכות נתנה לפרט חופש. פריקת העול, האגרסיביות, חוסר המעצורים במיניות – כל אלה איימו על השלטון ועל השכבה השלטת וזאת הסיבה לחוקים המגבילים. במאה ה-18 התמסדה מסורת התחפושות והמסכות והן הפכו להיות עתירות צבע, צורות ומוטיבים. התחפושות גם הפכו להיות מקובלות במהלך חגי השנה ואירועים פוליטיים ודיפלומטיים. בין המסכות בלטו הדמויות של הקומדיה דל-ארטה וביניהן פאנטלונה – סוחר ונציאני עם זקן שפיצי, מסכה שחורה וחלוק אדום, ארלקינו (הליצן) – שהופיע בתלבושת עם קוביות צבעוניות ומסכה עם אף פחוס ומצחיק. ארלקינו הוא לא יוצלח אך מוכן תמיד לסייע. נאיבי, מעורר חיבה ולעתים עירום וחכם. בריגלה – אשת תככים ותחבולות, עוקצנית, רכה, נעימה, אשת כספים, דמות גמישה ואלסטית. ארלקינו ובריגלה מייצגים את אותם איטלקים שהגיעו לעיר הגדולה ונציה וניסו את מזלם. המעמד הנמוך כמו: סבלים, מדליקי פנסים, שליחים, מנקי רחובות שהפופולריות שלהם והסימפטיה אליהם גדולים. לתאווה של הוונציאנים לתחפושות וצבעים אין גבול ולצידם של תורכים, מאורים, שדים, ואלים רואים גם בנות שהולכו שולל, רוצחים, אסירים, קבצנים, נידונים למוות ועוד.

קרנבל המסכות בונציה

כיצד קרה שהמסכות הפכו ללגיטימיות? התקופה החדשה מבטאת את המשבר בזהות של החברה הונציאנית, הצמיחה הכלכלית, החברתית ועוצמתה של ונציה פגו ונמוגו, הונציאנים נכנסו לקיפאון ומשבר קשים, המסחר קפא, התעשייה הפכה למיושנת וקרסה, הסדרים הפוליטיים קפאו, היו תבוסות צבאיות וונציה נאלצה לוותר על קולוניות ושטחים. בחגים – מאחורי המסכות יכלו הוונציאנים להדחיק ולהעלים את כל אלה, הם אהבו תמיד לוקסוס ומותרות והפכו לחברה צרכנית יותר, הם חיו את הרגע, בזבזו יותר והיו פחות אופטימיים לגבי העתיד. הם אהבו את המסכה, ארגנו תהלוכות, תחרויות, נשפים ומשחקים. החברה כולה הסתתרה בבזבוז מאחורי המסכות, דקורציות ותפאורה ובכל אווירת הראוותנות הסתתרו האנשים מאחורי מסכות. הקרנבל שהחל ב- 26.12 נפתח בנשף מסכות בכיכר סן-מרקו, הכיכרות והחצרות התמלאו המון חוגג במסכות שהלך בין אוהלים, דוכנים, שווקי מציאות. אומני רחוב כמו קוסמים, להטוטנים, בולעי אש וחיות אקזוטיות מלאו את הרחובות והגשרים. בתי הקפה והחנויות היו פתוחים גם בלילה, התיאטראות היו פתוחים ונערכו נשפי ריקודים. ההמון חגג, אכל, ישן ושוב חגג. האצולה של העיר אפשרה לכולם ליטול חלק בחגיגות. יום א’ האחרון של הקרנבל הוא יום מחווה לנשים ולכבודן נערך מופע של צייד שוורים בארמון הדוג’ים.בעזרת כלבים וחרבות ולתשואות הקהל, הבשר של השוורים המתים נשלח לאסירים בבית הסוהר ולחולים בבית החולים – קרנבל עבור כולם. יריבויות עתיקות יומין בין חמולות בעיר, בין תושבי האיים השונים בלאגונה ובין רובעי העיר באו גם הם לידי ביטוי בקרבות סמליים שהתנהלו על הגשרים וברחובות בעזרת מקלות ואגרופים, בהקמה של פירמידות מבני אדם ובריקודי חרבות פראיים. יום חמישי האחרון של הקרנבל עמד בסימן של זיקה היסטורית, והדים מהעבר שחקו בו תפקיד מרכזי.

מקור הקרנבל מקור החג הוא ניצחונם של הוונציאנים על הפטריצים של אקוויליאה בשנת 1162 – ניצחון שבעקבותיו זכתה ונציה באוטונומיה כנסייתית ובשליטה על חבל פריולי הסמוך. במהלך קרב זה נשבה הפטריארך אולריק מאקוויליאה עם 12 מעוזריו וכמו כן הופלו מספר מצודות, טירות ומבצרים בחבל פרולי. כסמל לשליטה ולניצחון הוונציאנים, נדרשו המנוצחים לשלם מס שנתי עבור השבויים שנלקחו – 12 חזירים ושור. אלה היו נשחטים באקט חגיגי בפני הדוג’ה וההמון הסוער בעוד גילדת הנפחים וגילדת השוחטים זכו בפריבלגיה לשחוט את השור. יום חמישי זה המכונה ה”שמן” נחתם בזיקוקי דינור על מגדלי עץ כזכר לכיבוש פריולי. יום זה היה גם יום הקונפטי ויום התחפושות המוזרות ובו נפגשה כל ונציה לבושה מסכות בפיאצה סן מרקו, שלצידה כבר הוקמה במה לאנשי הדת שינאמו בימי הצום. בחצות הקישו הפעמונים בקול רם וקראו לגנוז את המסכות ואת תאוות הבשרים. הצום הגדול והממושך הגיע ב-2 במאי 1797 כאשר ניצב נפוליאון בונפרטה עם חייליו בשערי העיר. ב-12 במאי נכנע הדוג’ה האחרון, המועצה פורקה. בפנים קודרות הסירו מכובדי העיר את מסיכותיהם, הקרנבל הסתיים ורפובליקת סרניסימה חדלה מלהתקיים. רק בתקופה המודרנית חזרו הקרנבל והמסכות. התיירים הרבים עוררו את העיר ושוב זוהרות המסכות כבעבר עם חלומות, סודות וכמיהות לעתיד.


טיולים שיכולים לעניין אתכם

לוגו של וואטסאפ