מרכז מידע למטייל / מאמרים וכתבות


מהפכת אטאטורק והשפעתה על תורכיה המודרנית מאת בילי לוין

איסטנבול

מיהו אותו מוסטפה כמאל המכונה “אתא-תורכ”? מדוע זכה להערצה הרבה הזאת ולכינוי המיוחד שניתן לו בשנת 1934 ע”י האסיפה הלאומית התורכית? מה תרם לה לתורכיה, המדינה שבחרה בו אישיות בהא הידיעה של המאה ה- 20 (לצד גורמים נוספים, בבואם לסכם את המאה, בחרו בו כאחת הדמויות המשמעותיות ביותר לעמו, במאה שהסתיימה לא מכבר)? כיצד – ומדוע – יצר, למעשה, את תורכיה המודרנית?

אתא – תורכ כיום תייר המבקר בתורכיה, אינו יכול שלא לחוש, במקום המרכזי, עד כדי סממנים של פולחן אישיות, אותו תופסת דמותו של אדם אחד: מוסטפה כמאל פחה (פאשא), או בכינויו המוכר יותר: “אתא-תורכ” = אבי התורכים. התייר הנידון, ינחת בש/ת ע”ש אתא-תורכ הסמוך לאיסטנבול, יחזה בפסלו של אתא-תורכ בדרכו אל הכרך הגדול, ישוב ויפגוש פסל אחר שלו עם לוחמים תורכים נוספים, בכיכר טקסים – הכיכר המרכזית של העיר, אם יצא מאיסטנבול, מובטח לו שדמותו של המהפכן התורכי, תלווה אותו – בפסלים המוצבים במרכזי הערים התורכיות (בורסה, איזמיר, אנטליה ומרכזים עירוניים ותיירותיים נוספים) ובשמם של השדרות והרחובות הראשיים בהן. זאת ועוד: אם יבקש אותו תייר להתפעל משכיות החמדה של ארמונות השולטנים המפורסמים – ארמון טופקאפי ובמיוחד ארמון הדולמה- בחצ’ה, לא יוכל שלא להבחין, שכל השעונים בארמונות אלה עצרו מלכת בשעה 9:05. כל מדריך מקומי יסביר לו, שבשעה זו, ביום 10 בנובמבר 1938, עצם עיניו לנצח המנהיג הגדול, אבי תורכיה המודרנית, שהקדיש את חייו להולדת האומה מחדש. התייר שלנו גם יובל לאותו חדר קטן בארמון, בו מת אתא-תורכ, שהפך מקדש מעט לזכרו. אבל, אם המבקר דנן, אינו תייר מן המניין, אלא שליח רשמי של מדינה – הרי מובטח לו, שביקורו בתורכיה, יפתח באנקרה – הבירה המודרנית, ובעלייה לרגל, דרך שדרת פסלי אריות בסגנון החיתים, אל הגבעה הצופה אל העיר, בראשה עומד המאוזוליאום, בו מצוי קברו של המנהיג הדגול ולצידו המוזיאון המוקדש לחייו. מסביב ילוו אותו בצעידת כבוד, חיילים במדי כל חיילות הצבא התורכי. כמובן שגם לתייר בו פתחנו, שיגיע אל אנקרה, יומלץ לבקר באתר המיוחד של המאוזוליאום, הבנוי כולו מאבני המדינה והמהווה דוגמא לארכיטקטורה התורכית המודרנית והמעוטר בדקורציה פנימית עשירה, המזכירה את ארמונות השולטנים. גם הוא יעמוד לפני מצבת השיש שעל קברו של המנהיג, ילווה את תחנות חייו השונות במוזיאון, יצפה בדמותו בגודל טבעי העשוייה שעווה – ואפילו יציץ אל מכוניות השרד בהן נסע.

ביוגרפיה – מוסטפה כמאל אתא-תורכ – 1881-1938 “ישנם 2 מוסטפה כמאל: האחד, בשר ודם, העומד עתה בפניכם, ואשר יעבור מן העולם. השני הוא אתם, כולכם, שתלכו לפינות הנידחות ביותר בארצנו, ותפיצו את האידיאלים שיש להגן עליהם אפילו במחיר חייכם. אני ניצב כאן, כדי להגן על אידיאלים אלה ועל חלומות האומה – ומטרת חיי הינה להפכם למציאות”(מדברי אתא-תורכ). אתא-תורכ הינו אחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה של המאה ה- 20 אשר הקדישו את חייהם לחלוטין למען עמם. מוסטפה כמאל אתא-תורכ, נולד בשנת 1881 (כנראה באביב) בסלוניקי, אז עיר עותומנית. אביו, עלי ריזה, פקיד מכס, ממוצא אלבני, מת עליו בילדותו. אמו, זובידה, שמוצאה מקדוני, אישה אנאלפביתית, בעלת רצון עז, שהקרינה חום ואהבה, גידלה אותו ואת אחותו. הוא התחיל ללמוד בבי”ס דתי מוסלמי, אבל מאוחר יותר עבר לבי”ס מודרני. ב- 1893, כשהוא בו 12, נשלח לבי”ס תיכון צבאי באיסטנבול, שם העניק לו מורהו למתימטיקה, את שמו השני “כמאל”, שמשמעו = שלמות, כהערכה להישגיו הגבוהים. מאז – נודע כמוסטפה כמאל. הוא למד באקדמיה הצבאית באיסטנבול הוסמך לקצין ב- 1905 ושירת בסוריה, במקדוניה ובטריפוליטניה. במהלך שירותו בדמשק, החל עם כמה מחבריו בפעילות באגודת “מולדת וחירות”, שהתנגדה לשלטון השולטן. תחילה תמך בקבוצת “התורכים הצעירים”, נטל חלק בפעילותם המחתרתית, וב- 1908 השתתף במהפכת “התורכים הצעירים”. ואולם אח”כ התאכזב ממדיניותם, ונטש את הקבוצה בשל חילוקי דעות עם המנהיגים. בשנים 1911-12 – שרת בלוב והשתתף במלחמה נגד איטליה. ב- 1913 – השתתף במלחמה הבלקנית השניה. ב- 1914, במלחה”ע ה- I, נלחמה תורכיה לצד הגרמנים, נגד רוסיה, בריטניה וצרפת.בקרבות מלחה”ע ה- I, הצטיין מוסטפה כמאל בהגנה על מיצרי הדרדנלים וגרם לנסיגת כוחות מדינות ההסכמה ובעיקר בריטניה קרב גליפולי – 9.1.1916. בקרב זה השתתף גם “גדוד נהגי הפרדות” העברי, עם המפקדים יוסף טרומפלדור וזאב ז’בוטינסקי, כנושאי תחמושת ומזון ללוחמים, לצד האנגלים. מוסטפה כמאל היה המפקד התורכי הבכיר היחיד שלא הובס במלחמה, ובעקבות הניצחון בקרב גליפולי, הפך לגיבור לאומי וזכה בתואר “פחה”. בשנת 1916, קודם לדרגת גנרל ובשנתיים הבאות שירת בא”י ובחלב, שם זכה לניצחון חשוב נוסף. עם כניעת העות’מנים, ב- 30.10.1918 ,נקרא מוסטפה כמאל לשוב מסוריה לאיסטנבול, ואח”כ נתמנה למפקד הגיס ה- 9 בארזורום. ב- 19.5.1919, הגיע לסמסון וממנה החל לארגן את תנועת ההתנגדות הלאומית, נגד תוכניות בעלות הברית המנצחות, לבתר את תורכיה. ביוני 1919, יצא בהכרזת עצמאות פרטית, וכנס את הקונגרס בארזורום וסיוואס, שם הניח למעשה, את היסוד לאומה החדשה תחת מנהיגותו. אז הוא פותח במאבק כפול : נגד בעלות הברית ונגד ממשלת השולטן – ואת שני יעדיו אלה ישיג, ויביא להכרזת הרפובליקה התורכית. ב- 10.8.1920, בעקבות הסכם סבר, מאבדת תורכיה את השטחים הלא – תורכיים שלה, ובנוסף – וחמור יותר – מיצרי הבוספורוס והדרדנלים וכן שפלת החוף הים- תיכוני, ניתנים לשלטון כיבוש של המעצמות האירופיות. זעם ההמון התורכי מתעורר, כאשר השולטן מחמט ה- VI נכנע לבעלות הברית ואלה מאפשרים לכוח יווני לנחות באיזמיר. מוסטפה כמאל מקים ממשלה מתחרה – האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אשר מתכנסת ב- 23 באפריל 1920, בוחרת בו כנשיא ומסרבת לאשרר את הסכם סבר. חלק מהצבא, בהנהגתו, מחליט להתנגד באופן פעיל. דבריו: “מעולם לא הייתה האומה התורכית משוללת עצמאות. איננו יכולים לחיות – ולא נחייה בלעדיה. חירות או מוות!” מלהיבים את העם – ובשנים 1920-21 פורצת מלחמה. היוונים, האחראים ליישום ההסכם מובסים ע”י הצבא התורכי בקרב סקריה באוגוסט 1921, וצבאם מגורש מחצי- האי. ב- 1.11.1922 מוכרז ביטול השולטנות – השלב הראשון במהפכה שמוביל מוסטפה כמאל. השולטן עבדול מג’יד נותר כח’ליף, שסמכויותיו דתיות בלבד. צעד נוסף בעל משמעות רבה בדרך להקמתה של הרפובליקה התורכית, הוא חתימת הסכם לוזאן ב- 24.7.1923, בו מוכרת ריבונות תורכיה על כל אסיה הקטנה, וכן על השטח שממערב לאיסטנבול. כך זוכות להכרה כל שאיפותיה של התנועה הלאומית. בעקבות הסכם זה, בהסכם שנחתם עם יוון, נעשו חילופי אוכלוסין נרחבים בין שתי המדינות : כ-1.4 מיליון יוונים, שישבו בתורכיה, בעיקר במערב אנטוליה, נאלצו להגר ליוון, וכ- 400,000 תורכים, שהתגוררו בתרקיה, בעיקר בסלוניקי, הוכרחו להגר לתורכיה (“טרנספר”). לחילופי אוכלוסין אלה, קדם טבח נורא, שטבחו התורכים ביוונים תושבי אנטוליה, ובעיקר – באיזמיר. הדרך להקמת הרפובליקה התורכית נסללה.ב- 29 באוקטובר 1923 נוסדת הקהילה התורכית – תורכיה מוכרזת רפובליקה, מוסטפה כמאל נבחר כנשיא המדינה. הוא ישוב ויבחר לנשיא ב- 1927, 1931, ו- 1935. בראשית שנת 1923, גם נישא מוסטפה כמאל ללטיפה אוסקליגי, אולם נישואין אלה הסתיימו בגירושין ב- 1925, מאחר והמנהיג מעולם לא הקדיש עצמו לחיי משפחה, והיה ידוע כאדם בודד וקפדן. הוא היה חשוך ילדים. לצדו של מוסטפה כמאל הנשיא כהן ידידו, איסמט איננו כראש ממשלה, ואולם, למעשה, היה כמאל שליט יחיד, ומפלגתו, מפלגת העם הרפובליקנית, המפלגה היחידה, שכן נאסרה הקמת מפלגות אופוזיציה. מכאן, שלמרות קיומו של בית נבחרים, היה שלטונו שלטון דיקטטורי, על סמך הנחתו, שרק כך יוכל להפוך את תורכיה לארץ מודרנית, נוסח המערב. עם זאת, בניגוד לדיקטטורים רבים אחרים, לא שאף מוסטפה כמאל לכיבושים בחוץ, ובמקום זאת – דאג לשיפור יחסי תורכיה עם שכנותיה, וכן הכשיר את המדינה למשטר דמוקרטי. במדיניות החוץ שלו, הקו המנחה היה של ניטרליות : יחסי ידידות, כאמור, עם מדינות שכנות, בהן בריה”מ ויוון, ויסוד הברית הבלקנית. השפעת מדיניות זו, המשיכה גם לאחר מותו, כשתורכיה בחרה בניטרליות ולא השתתפה במלחה”ע ה-II. ב- 1934, כאשר במסגרת תיקוניו של מוסטפה כמאל, אומץ החוק לשאת שמות משפחה, הוא מקבל מהפרלמנט את הכינוי “אתא-תורכ”, שמשמעו – אבי האומה, כלומר: אבי תורכיה המודרנית. ואכן, סכום 15 שנות הנשיאות של אתא-תורכ, נחשבים לסאגה של מודרניזציה דרמטית, ששנתה לחלוטין את פני האומה התורכית. ב- 10.11.1938, בשעה 9:05, מת אתא-תורכ משחמת הכבד, כשהוא בן 57 שנים. גופתו נטמנה במאוזוליאום שבאנקרה ב- 1953. Istanbul2_Articles

תיקוני אתא-תורכ “הריבונות שייכת ללא תנאי לעם” (מדברי אתא-תורכ). כאמור, 29 באוקטובר 1923, היום בו הוכרזה תורכיה כרפובליקה, נחשב כיום בעל משמעות מיוחדת לאומה התורכית. בניגוד לאימפריה העות’מנית מרובת הלאומים, קמה מדינה בעלת אוכלוסייה הומוגנית. נשיאה מוסטפה כמאל פחה (פאשה) אתא-תורכ, שקבע שהמדינה היא של אנשיה, החל בשורה של תיקונים, במטרה לחדש את דמותה של תורכיה ולהפכה למדינה אירופית מודרנית. אתא-תורכ ראה באמצעים כמו חילון, הדגשת הלאום התורכי, פיתוח הכלכלה, מודרניזציה, דמוקרטיה ועוד את היעדים אליהם יש לשאוף – ולהשגתם פעל כל תקופת שלטונו. הקמת הרפובליקה – תורכיה הייתה למדינה המוסלמית הראשונה בעולם שהפכה לרפובליקה. העברת הבירה לאנקרה – הבירה החדשה נמצאת במרכז המדינה ומנותקת מהעבר וממורשת השולטנים והאיסלאם. חילון – האויב העיקרי של אתא-תורכ בדרך למודרניזציה של המדינה, היה כוחו המדיני והחברתי של האיסלאם. לפיכך פתח בצעדים של ניתוק מהאיסלאם: ביטול הח’ליפות – השולטן התורכי היה, כאמור, גם הח’ליף, דהיינו: ראש כל המאמינים בדת האיסלאם באימפריה. ממשלת אתא-תורכ בטלה את הח’ליפות, תוך שבירת ההתנגדות הדתית לצעד זה. ביטול כל מוסדות הדת במדינה. הפרדה גמורה בין דת ומדינה. ביטול כל העדות הדתיות. ביטול לוח השנה המוסלמי וקביעת תאריכי חגים ומועדים מודרניים עפ”י לוח השנה הכללי. כך לדוגמא נקבע 23 באפריל – ליום הריבונות הלאומי , 30 באוגוסט – יום הניצחון במלחמת השחרור- 1922, 29 באוקטובר – יום הכרזת הרפובליקה העברת יום המנוחה השבועי מיום שישי – המקודש למוסלמים, ליום ראשון, כמו בכל מדינות אירופה. קביעת חוק אזרחי – במקום הדין המוסלמי המסורתי, שהיה מבוסס על המג’לה, לקט דינים מהמשפט המוסלמי, שחובר ב- 1868. אתא-תורכ ביטל את המג’לה והשתית את המשפט התורכי על הקודכס השוויצרי. המטרה כדבריו: “עלינו לשחרר את מושגי הצדק, את החוקים ואת המוסדות הרשמיים, מהכבלים הקושרים אותם לעבר, שהם לחלוטין בלתי מתאימים למאה שלנו”. שינוי שיטת המינהל – וביטול השיטה הפרסית שהייתה נהוגה בימי השולטנים. תיקונים בחינוך – קביעת מערכת חינוך ממלכתית וביטול בתיה”ס הדתיים, שכן, “החינוך” כדברי אתא-תורכ, הינו “החובה המשמעותית ביותר של ממשלה”. שיווין זכויות מלא לנשים – ואיסור ריבוי נשים, בניגוד לאיסלאם המתיר נשיאת 4 נשים בו זמנית. אתא-תורכ הביע את יחסו לנשים בדבריו: “כל מה שאנו רואים בעולם, הוא פרי יצירתן של נשים”. יש לזכור שבמלחה”ע ה- I ובמלחמת העצמאות, נאלצו נשים לצאת לעבודה, ולהשתתף במאמץ המלחמתי. בתיקון מ- 1926, קבע אתא-תורכ, שלנשים מותר לדרוש גירושין בבימ”ש אזרחי. הפוליגמיה נאסרה, נישואין הפכו לטקס אזרחי, ואישה יכלה להינשא לבן דת אחרת. כל זאת – בניגוד לרוח האיסלאם והוראתו. כמו כן, נשים הוכרו כיורשות חוקיות ושוות לגברים, והובטח להן חינוך שווה ושכר שווה לגבר במשק. ב- 1930, נקבעה זכות הנשים לבחור ולהיבחר בבחירות מקומיות, וב- 1935 – גם בבחירות הכלליות לפרלמנט. בכך הקדימה תורכיה מדינות מערביות כמו שוויץ! תורכיה הייתה המדינה הראשונה בעולם, בה מונתה אישה כשופטת בבית המשפט העליון. שימוש בכתב הלטיני – במקום הערבי, ככתב לשפה התורכית. עפ”י השקפתו של אתא-תורכ : “אבן הפינה לחינוך, טמונה בשיטה קלה לקריאה. המפתח לכך, הינו בא”ב תורכי חדש, המבוסס על הא”ב הלטיני”. כיום כותבים תורכית באותיות לטיניות, כרוב לשונות אירופה. כמו כן, ה”אגודה לשפה התורכית” שקדה לטהר את השפה ממילים ערביות ופרסיות, ויצרה למעשה את התורכית החדשה. החלפת הלבוש – השינויים בחיי היום-יום, באו לביטוי חיצוני גם בחיוב לבישת לבוש אירופי, כאשר נקבע איסור על גברים, לחבוש תרבוש וללבוש גלביה, ועל נשים נאסר לעטות רעלה. הנהגת גיוס חובה – גברים חויבו בשירות צבאי, והצבא החל בתהליך של שינוי, תוך שימת דגש על מודרניזציה ו”מערביזציה”. הנהגת שמות משפחה – כנהוג באירופה, ובניגוד למנהג הערבי. גם התארים התורכים הישנים כ”פחה” (או “פאשא”), “ביי” וכד’ – בוטלו. במסגרת תיקון זה קיבל, כזכור, אתא-תורכ, את כינויו זה.

בזכות תיקונים אלה, הפך אתא-תורכ דוגמא, למנהיגי מדינות מתפתחות רבות. הוא שימש כמופת לגמאל עבדול נאצר במצרים, וגם השאח’ הפרסי האחרון, מוחמד ריזא פהלווי, ניסה לחולל בארצו תיקונים ברוח זו – אך נכשל, והביא לפרוץ ה”מהפכה האיסלאמית” באירן. מדיניותו, שכונתה, כאמור, “אתא-תורכיזם”, ממלאת עדיין תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים של תורכיה. אין ספק שאתא-תורכ הינו המנהיג הבולט ביותר במאה ה- 20 בתורכיה, דמות ששנתה את פני האומה, ומורשתו השפיעה ומשפיעה על המדינה בימיו – ומאז.

מורשת אתא – תורכ גם היום, בראשית המאה ה- 21 ועם תחילת המילניום החדש, 70 שנה לאחר מותו של אתא-תורכ, אין ספק בכך, שמורשתו עדיין קיימת וממשיכה להשפיע על עמו. למעלה כבר אוזכרו האזכורים הרבים לנוכחותו הכמעט פיסית, של אתא-תורכ ברחבי תורכיה ואפילו “פולחן האישיות” כלפיו. ההערצה והכבוד שרוחש לו העם התורכי, קיימים עד היום. תמונותיו ופסליו מתנוססים, כאמור, בכל מקום ובכל ככר מרכזית, ושמו מוזכר בכל אירוע כאבי העם התורכי. אבל, למעשה, מדובר בהרבה יותר מפסלים והנצחה. למרות הבעיות הפנימיות הרבות, במהלך השנים מאז הסתלקותו של אתא-תורכ, תורכיה הינה עדיין מדינה דמוקרטית, חילונית, קשורה לארצות המערב והצליחה לשמור על ההפרדה בין דת ומדינה, גם עם התגברות תהליך החזרה בתשובה, שהחל ב- 1996, כאשר בבחירות זכתה המפלגה האיסלאמית – מפלגת הרווחה. הצבא התורכי, אותו צבא שאת יסודות המודרניזציה שלו הניח אתא-תורכ, רואה עצמו כמופקד על שמירת מורשתו, ולפיכך התערב פעמים אחדות, ואף תפס את השלטון בעתות משבר מדיני. כך היה בשנים 1960, 1971, 1980. כך היה גם ב- 1996, כשהצבא דחה ניסיונות לרפורמה דתית, בעקבות עלייתה של המפלגה המוסלמית. עם זאת, בחלוף המשבר, דאגו ראשי הצבא, להחזרת הדמוקרטיה על כנה. הבירה, מימי אתא-תורכ ואילך הינה אנקרה, בה מצויים ארמון הנשיא ומשרדי הממשלה, וזאת למרות המקום המרכזי אותו תופסת עדיין, איסטנבול. המינהל והחוק הינם המשך למה שקבע אתא-תורכ. החינוך לו זוכים ילדי תורכיה, הוא חינוך ממלכתי, עליו מופקדת המדינה. לצד בתי- הספר הממלכתיים, ישנם גם בתי- ספר פרטיים, ובשנים האחרונות גדל חלקם של בתי- הספר המוסלמיים – אבל המדינה היא הקובעת בעינייני החינוך. התורכים משתמשים מאז מהפכת אתא-תורכ בשמות משפחה, והתורכי הצעיר, החי כיום בתורכיה, לא מכיר, למעשה, אפשרות אחרת. כל המבקר בתורכיה, רואה מיד עם הגעתו, את כל שלטי הרחובות והפרסומות, הכתובים באותיות לטיניות. הילדים בבתי הספר לומדים קרוא וכתוב באותיות לטיניות, ולכתב הערבי ששימש עד ימי אתא-תורכ – לא נותר זכר. אשר למעמד האישה, בהיות תורכיה מדינה מוסלמית, הרי שבכפרים הנידחים במזרח המדינה, קיימות עדיין האפליה והיחס המסורתי המפלה אל האישה. עם זאת, החוק מתייחס אל האישה כשוות זכויות לגבר, בערים הגדולות זוכות הנשים לחינוך שווה – גם גבוה, למימוש הפוטנציאל האישי שלהן, ושיאו של התהליך שהחל בימי אתא-תורכ, היה בבחירתה של אישה – הגב’ טנסו צ’ילר, כראש ממשלת תורכיה. במדיניות החוץ שלה, גם כן קיימת המשכיות לתהליכים בהם החל אתא-תורכ. מאז ועד היום, תורכיה רואה עצמה כחלק מהמערב, היוותה חברה נכבדה בברית הצפון- אטלאנטית (נאט”ו), חברה נילווית בשוק האירופי ואח”כ באיחוד האירופי, וכיום מועמדת לצירוף לאיחוד. ב-2 מלחמות המפרץ, לא היססה להתייצב לצידן של מדינות המערב כנגד עירק, שכנתה מדרום- מזרח, ולאפשר למטוסי ארה”ב, לצאת לתקיפת עירק מבסיסים בשטחה. בסיכסוך המים וביחס אל המחתרת הכורדית (פי.קי.קי.), מצאה תורכיה את עצמה עומדת נגד סוריה, שכנה ערבית- מוסלמית אחרת שלה. לעומת זאת אין תורכיה מהססת לראות בישראל, בת ברית, שותפה כלכלית, צבאית ואיסטרטגית. הרי כי כן, אין ספק שמורשתו של מוסטפה כמאל אתא-תורכ, המנהיג התורכי הגדול, והתהליכים בהם החל בשנות ה-20 וה-30, קיימים ועומדים עד היום.


טיולים שיכולים לעניין אתכם

לוגו של וואטסאפ