מרכז מידע למטייל / מאמרים וכתבות


אוזבקיסטן – מרכז דרך המשי

אוזבקיסטן

הארץ קמה כעוף החול לאחר התמוטטות ברית המועצות ובשנת 1991 הוכרזה עצמאות האוזבקים. העם האוזבקי תערובת של צאצאי המונגולים, קוריאנים פרסים ותורכים התיישבו על דרך המשי מקדמת דנא. ערי הסחר המרכזיות: סמרקנד, טשקנט, חיווה ובוכרה היוו ערי מדינה משגשגות תחת שליטת אמירים מקומיים עקב המסחר הפורה בין אירופה לסין דרך מרכז אסיה. על דרך המשי הועברו: בדים ותכשיטים, משי וזהב, תבלינים ולא פחות חשוב תרבות שהטמיע את השפעתה על ערי מסחר אלו, השפעה תרבותית זו נכרת על המבנים העתיקים, מדרסות ומסגדים, שהוקמו מלבני בוץ מיובשות בשמש ומצופות במיוליקה (אריחי קרמיקה צבועים). השפעת הסוחרים והעירוב האירופאי רוסי ומאסייתי ניכר גם בשווקים הססגוניים ובתקרובת המיוחדת המגיש האדם לפיו, אושפלאו (אורז אוזבקי), מנטי מקוריאה (דים סאם) ורניקי מרוסיה (כופתאות) וסמסה מתורכיה (סמבוסק) אלו הן מקבץ קטן של דוגמאות של שילוב נפלא של טעמים וניחוחות הנמצאים בשווקים ובמסעדות המקומיים. השילוב המרתק השפיע גם על המוסיקה והריקוד, חיבור בין מוסיקה קלאסית למוסיקה מרכז אסייתי ופרסית. כלים כאבוב, פסנתר וכינור בשלוב עם כלי נגינה מזרחיים כדוגמת טאר, רבבה ונאי. שילוב הכלים יחדו יצרו לחנים, עיבודים ומיקצבים מיוחדים ומוזרים כאחד.

בירתה של אוזבקיסטן, טשקנט – עיר המונה 2.5 מיליון אנשים. העיר נהרסה ברעידת אדמה בשנת 1966 והוקמה מחדש תוך 9 חודשים 33000 בנאים מהרפובליקות השונות של ברית המועצות. העיר נבנתה בגישה מודרנית , רחובות רחבים, מטרו ומבני ציבור. בעיר מוזיאונים רבים וביניהם המוזיאון המסורתי בעיר העתיקה הממוקם בביתו של עשיר מקומי. המבנה מעוטר במיטב המסורת המוסלמית שימוש נרחב בסטוקו ומיוליקות, נטיפי גבס ופפיר משה. המקום מכיל אוסף נרחב של עבודות יד מסורתיות הכוללות: ביגוד מסורתי, כלים, רקמות. במרכז העיר ממוקם הצ’ורסו בזאר (שוק), מרכז הקניות הענק בלב טשקנט ובו בליל של תבלינים ריחות פירות וירקות וכל מטעמי המזרח.

סמרקנד ליבה האתני של אוזבקיסטן ובירתם של השושלת הטימורית צאצאיו של ג’ינגיס חאן האגדי ששלטו על דרך המשי ומרכז אסיה במאה 15 לספירה. במרכז העיר ממוקם הגור אמיר, קברם של שושלת המלכים המונגולים. קברם של טימור לנג, אולג בג, מירנשאח, ושאח רוח בניו של טימור. הקבר מעין מאוזוליאום מבנה מרובע ועליו כיפה ואת קירותיו מעטרים דגמים גיאומטריים וצמחיים. בפינות הכיפה השתמשו האומנים השיטה עיצוב של נייר מוקשה (פפיר משה) ויצרו סגנון נטיפים מיוחד.

שאחיזינדה (המלך החי). מתחם קבורה שעפ”י המסורת קבור בו הקוסם איבן עבאס שרוחו משוטטת ועוזרת לאנשים בעת צרה. המתחם מדורג ובנוי מערכות של קברים המוקדשים גם נשות השושלת הטימורית. סמוך למתחם המקודש נמצא מסגד בביב חנום. מסגד זה נבנה ע”י טימור לאשתו הסינית האהובה ביבי חנום שהייתה בת אצולה ובדרך זו שייך עצמו טימור לאצולה המונגולית. טימור התכוון להקים את מסגד המסגדים ולשם כך הביא אוצרות מהודו וסין. את המסגד בנו מיטב האומנים שהובאו מרחבי הממלכה הטימורית תוך תשלום נדיב לעוסקים במלאכה. המסגד נהרס במשך השנים וברעידת אדמה בסוף המאה ה-19. חלק מהמסגד שוקם ושופץ ונמצא סמוך לשוק המרכזי. סמוך לעיר על גבעת נישאה הצופה על העיר נמצא מצפה הכוכבים של אולג בג, אולג בג נכדו של טימור לנג מייסד השושלת היה אסטרונום ומדען. במצפה הכוכבים בנה מכשיר מדידה מתוחכם הסקסטנט עליו צפה על גרמי שמים ותיעד את לוח השנה ומעל ל-1000 כוכבים חדשים.

אוזבקיסטן

מסמרקנד מובילה דרך עתיקה לבוכרה עירו של האמיר האכזר. במרכז בוכרה, מצודת האמיר המוקפת חומה אדירה – גרם מדרגות וכבש מוביל ללב ליבה של המצודה. בכניסה ממוקם הזינדון, בית הכלא הקטן שבו ישבו 10 ימים ובידה ולא שולם הכופר הדרוש נערף ראשך. בלב המצודה המסגד ורחבת קבלת הפנים בו קיבל האמיר את מבקריו הרבים. המצודה פעלה עד 1921 ועם הכיבוש הבולשביקי ברח החאן לאפגניסטן. סמוך למצודה מרכז השווקים הגדול ובו חלוקה לפי מקצועות, שוק המשי, שוק השטיחים, ושוק התכשיטים, לב ליבה של העיר העתיקה בריכה גדולה הנקראת להאבי האוס, סביבה בתי קפה, ומסעדות אוטנטיות ועצי תות עתיקים וציוריים. במרחק הליכה קצר בפארק ירוק המשובץ באמות מים ובריכות נוי נמצא מאוזוליאום איסמעיל סמאעני, מבנה מן המאה ה –9 נחשב למופת הארכיטקטורה המוסלמית. המבנה בנוי 22 צורות לבנים, תוך התחשבות בגרמי שמיים. עפ”י המסורת התושבים המקומיים כיסו את המבנה בעפר על מנת שלא ייהרס ע”י המונגולים. ארכיאולוגים רוסים חשפו את המבנה בשנות ה-30 תוך הריסת בית קברות מוסלמי שהיה במקום.

בלב מדבר הקיזילקום (המדבר האדום) ממוקמת העיר החבויה חיווה. מקור השם חיווה מים נעימים, השם מעיד על שפעת מי התהום הרבים באזור זה. העיר חיווה מעין “קפסולה של זמן” הפכה למוזיאון ארכיטקטוני לפני 80 שנים. תוך איסור על התושבים המקומיים לגור בתחומי מרכז העיר. שלטון האמיר של חיווה פעל על 1920 וסולק ע”י הבולשביקים והמקום ניטש. את העיר הקיפה חומה ובה ארבעה שערים, שער הכניסה העיקרי השער המערבי (אתא דרווזה) ולאחריו נמצא הקרוון סראי ששימש בעבר כמדרסה והיום משמש כמלון פשוט. סמוך למדרסה נמצא הקלתה מינאר – המינראט הלא גמור, נבנה בשנת 1855 ואמור היה להתנוסס לגובה של 120 מטר אולם עם מות האמיר הסתיימה בנייתו וגובהו 26 מטרים בלבד. המינראט מהוה את סימן ההיכר של חיווה. בעברו השני נמצאת המצודה הפנימית בו ישב האמיר. הארמון מחולק למספר פונקציות ובניהם המסגד האישי מחולק ל-3 חלקים החצר הפתוחה לקיץ, החצר המקורה לעונות המעבר והאולם לחורף. סמוך למסגד המטבעה בו הטביע האמיר מטבעות עם דיוקנו. במרכז העיר ממוקם המסגד הגדול ובו 213 עמודי עץ. העמודים מתקופות שונות ומעוצבים בסגנונות שונים החל מן המאה ה-10 לסה”נ. מן המסגד מובילה הדרך לקדוש פחלוון מחמוד שהיה שליט העיר ופטרון העניים וקברו משמש היום אתר עליה לרגל לקבלת ברכה. המשך הדרך מובילה לארמון אלקולי חאן ובו הרמון הנשים בו הוחזקו 4 נשותיו החוקיות של האמיר ו-40 פילגשות מיפות נשות המדבר.

יהודים בדרך המשי הגיעו כנראה מפרס ובמאה ה 15 הוזמנו ע”י השליטים הטימורים כצבעי בדים ומנהלי חשבונות, אליהם נוספו יהודים ממגורשי ספרד בעיקר בסמרקנד ובוכרה. הקהילה היהודית מנו בשעתו אלפי יהודי וקיימו אורך חיים מסורתי. היהודים נהנו באופן יחסי מחופש פולחן וההגנה מצד האמירים השונים ודיברו בניהם בשפה הטג’יקית, ניב מסוים של השפה הפרסית. כבר בתחילת המאה העשרים עלו יהודים לארץ מבוכרה והקימו מאת השכונה הבוכרית בירושלים. לאחר התפרקות ברית המועצות ועצמאות אוזבקיסטן עלו רבים לארץ וחלקם היגרו לארצות הברית. כיום מונה הקהילה כמה מאות יהודים ומקיימים אורח חיים יהודי. בבוכרה ובסמרקנד חיו ברובע יהודי שנקרא מח’לה ובמרכזו היה בית הכנסת. בבוכרה קיים בית כנסת בין 150 אליו מגיעים כמה עשרות יהודים לתפילה, סמוך אליו נמצא בית הספר יהודי ובו כ 150 תלמידים הלומדים על ישראל והיהדות.


טיולים שיכולים לעניין אתכם

לוגו של וואטסאפ