האיים האזוריים – הסוד הכמוס של האוקיינוס האטלנטי
האיים האזוריים – הסוד הכמוס של האוקיינוס האטלנטי, אשר רובנו מעולם לא שמע עליו. מבין אלו מתוכנו שאכן שמעו עליהם, סביר להניח שמפגשנו היחידי עם האיים האזורים היה כאשר חלפנו מעליהם בדרכנו מאירופה לארצות הברית. באמצע האוקיינוס האטלנטי שוכן ארכיפלג של איים וולקניים, המכיל בתוכו נופים ייחודיים שאין כדוגמתם במקומות אחרים בעולם. החל מאגמים שצבועים בגווני כחול וטורקיז, דרך משיכות מכחול ירוקות עזות של הצמחייה והשדות המכסים כל פינה ועד לשלל צבעי הקשת שבפרחים, בחי ובדומם. מן אבני הבזלת, עדות אילמת למוצאם של האיים ועד לחופים המקיפים אותם, נחשבים איים אלו לגן העדן של האוקיינוס האטלנטי. לכל אי ואי אופי מיוחד, כך שלמעשה בטיול מאורגן לפורטוגל אנו יכולים לבקר במספר נופים רב השונים זה מזה ואשר מרכזים במרחק קצר זה מזה עולמות שונים.
האיים האזוריים (אנגלית. Azores, פורטוגזית. Açores) הם ארכיפלג בן תשעה איים, שנוצרו כתוצאה מפעילות וולקנית במרכז האוקיינוס האטלנטי, בנקודת המפגש שבין שלושה לוחות טקטוניים שונים ומהווים את חלקם העליון, המציץ מעל פני המים של רכס ההרים העובר כעמוד שדרה במרכז האוקיינוס האטלנטי. נופם הוא תוצר של המפגש בין הבזלת למים, בין האדמה לים ובין היער הבתולי לתושבים המקומיים. השילוב המיוחד בא לידי ביטוי בנוף הייחודי והמרהיב של הגדול שבאיים – סאו מיגל (Sao Miguel), ששטחו עומד על מעל 700 ק”מ רבועים. על נופיו של האי חולשים שני רכסים געשיים, שביניהם שוכנת הפסגה הגבוהה ביותר בפורטוגל, השייכת הר פיקו, שמעפיל לכדי 2,351 מטרים. פסגות ההרים משקיפות על אגמים צלולים, תוצרי ההתפרצויות החוזרות ונשנות שהולידו מכתשים עמוקים, ואלה, לאחר שנתמלאו במי הגשמים, הפכו לאגמי בדולח, שכמראה משקפים את קו האופק והרקיע.
על מקורם הוולקני של האיים ניתן ללמוד במרכז המבקרים שבאי פאיאל (Faial) מקום התרחשותו של המאורע הוולקני האחרון, כאשר בשנת 1957 פרצה הלבה מקרקעית האוקיינוס ועלתה אל מעל לגלים, כשהיא מוחקת מעל מפני האדמה כפר דייגים שלם ששכן לחופו של האוקיינוס והותירה אחריה מישור בזלתי נרחב, אשר עומד עליו כיום, באי סאו מיגל ניתן לטבול במעיינות החמים הבוקעים מבטן האדמה, המבעבעים בשלל טמפרטורות, החל מכאלו הנוחות לטבילה מרגיעה ומרפאה ומלאים בריחות ברזל וגופרית, ועד למים הרותחים המבעבעים במקומות מסויימים ובהם עושים המקומיים שימוש לשם בישול מאכלים, אותם הם מגישים למבקרים הרבים.
הנופים באיים נראים כלקוחים מסרט בערוץ הנאשיונאל ג’יאוגראפיק, בשל מיקומם של האיים, במרכז האוקיינוס מזג האוויר הוא סוב-טרופי, המאופיין בגשמים רבים. כך, באי פלורש (Flores) הנחשב ליפה שבין האיים, ישנם אינספור נחלים ונהרות המגיחים מתוך היער הירוק והעבות ושופכים את מימיהם אל מעבר לקצהו של המצוק במפלים מרהיבים, ישירות אל תוך מימי האוקיינוס. את תוכו של האי ששטחו אינו עולה על 143 קילומטרים רבועים, מנקדים אגמים נסתרים רבים כדוגמת אגם הברווזים, שלא פחות מ20- מפלים ירוקים מזינים אותו במים צחים ובמימיו צומחים צמחי מים ייחודים ביופיים. הנוף הוולקני מפתיע אותנו כל פעם מחדש ומסתיר בתוכו פנינים חבויות כמו מערת בזלת הממוקמת בתוך לועו של אחד מהרי הגעש של האי טרסיירה (Terceira) שם ניתן לרדת אל בטן האדמה ולחקור את מעמקי הפלא. האיים האזוריים נמצאים על נתיב ההגירה של מיני יונקים ימיים רבים, והם מציעים את ה”ספארי” לצפייה בלוויתנים מהטובים שבעולם. למעלה מ-25 מינים שונים של יונקים ימיים, דולפינים ולוויתנים (כשליש מכל המינים המוכרים לאדם) שוחים במים שסביב לאיים. בעבר שימשו האיים כחלק מתעשיית ציד הלוויתנים, אך מאז שזו הופסקה בשנות השמונים יוצאות הסירות מנמל פיקו לשם תצפית בלבד. מלבד הטבע הפראי שבאי הוקמו גם מספר גנים בוטניים המנצלים את מזג האוויר הנוח והקרקע הפורייה של האיים לשם גידול מני צמחים מרחבי העולם ומהווים נווה מדבר של שימור זנים בסכנת הכחדה.
על רקע השילוב הייחודי בין שחור וולקני לירוק שופע נפגוש באי את היופי הארכיטקטוני הקולוניאלי המכיל אף מאפיינים ים-תיכוניים, בשעה שנצפה ממרומי התצפיות המרהיבות שמאפשרים לנו הרי הגעש, או כאשר נטייל ברחובות ובסמטאות הרבות. ערי הארכיפלג מקסימות אותנו בלובן קירותיהן ובאדום של גגות הרעפים, שנדמים כאילו היו לקוחים מציור. מבנים קולוניאליים, לצד קתדרלות המשמשות את התושבים, נמלי דייגים ומלונות בוטיק ממלאים את העיירות. חלק מחזיתות המבנים השונים צבועות בצבעים עזים כמו כחול, צהוב וסגול זוהרים ובהם גרים תושביהם הססגוניים של האיים.
מחקר מפות מן העת העתיקה אנו למדים, כי האיים האזוריים נתגלו עוד במאה ה-14. בעוד שעובדות גילויים של האיים ושיוכם לממלכת פורטוגל לוטים בערפל, כנראה שהיה זה רב חובל פלמי שאיבד דרכו בעת מסע אל ליסבון במהלכה של סופה טרופית שפקדה את האזור אשר דיווח עליהם לראשונה. לאחר מכן הוקם יישוב באי המרכזי סאו מיגל, אשר את רחובות רוב הערים המצויות בו מעטרים מבנים מהתקופה הקולוניאלית, חלקם, כמו בעיירה אנגרה דו הירואישמו (Angra do Heroismo), הוכרזו כאתר מורשת עולמי של אונסק”ו. בהתאם למדינת מוצאם, רוב תושבי האיים הם נוצרים קתולים המקיימים פולחן מיסטי נוצרי בדמות פסטיבלי רוח הקודש, בעיקר אצל בני קהילת האי טרסיירה שם ניתן גם כיום לחזות בתהלוכות דתיות צבעוניות, כאשר במשך ימים רצופים מתרחשים ריקודי קרנבל ומופעים של קבוצות הקרויות danças או bailinhos, אשר מציגות ריקודים ומופעי תיאטרון. כמו פורטוגל, גם האיים האזוריים היו ביתה של קהילה יהודית, שאת שרידיה ניתן לפגוש בדמות בית הכנסת שמצוי בבירת האיים האזוריים פונטה דלגדה שבאי המרכזי, הקרוי על שם העיירה, ואשר שופץ ומשמש לסיפור סיפורה של הקהילה. בשל בידודם של תושבי האיים נוצרה בהם תרבות ענפה של עבודות אומנות ומעשה יד, ביניהם עבודת רקמה ואריגה, כיסויי מיטה ארוגים, שטיחים, סלי נצרים ועוד.
האיים הם הזדמנות פז לגלות את הצדדים ההרמוניים וההרמוניים פחות של המפגש בין האדם לבין השטחים הפראיים. מחד גיסא, נפגוש באיים מרחבי מרעה אדירים, שמספקים את תעשיית המקנה הענפה, והם תוצריו של ביאור מסיבי של היערות שצמחו באיים לפני בוא האדם, ואשר בהם שוחררו עדרי כבשים טרם בואם של המהגרים כדי שישמשו עבורם כמזון ואשר הפרו ושינו את האיזון האקולוגי העדין שנשמר המקום מאות אלפי שנים. מאידך גיסא, ניתן לפגוש באיים את השימוש המשכיל שעשו בני האדם בייחוד של האיים הגעשיים, כך, בתעשיית היין המפותחת נעשה שימוש ייחודי באבני הבזלת השחורות, על מנת להגן על הגפנים ממליחות הגלים, עת שהם מתנפצים להם על טרסות שלשפת הים באי פיקו (Pico), בה בעת שהקרבה לים מספקת את הלחות עבור הגפנים שמניבות יבול בעל טעם ייחודי, וכן בחממות האננס שבקרבת אגם האש (Lagoa do Fogo), אשר מניבות את היבול שנחשב למתוק ביותר בעולם. כל אי מציג בפנינו חוויה ייחודית של השתלבות האדם בנוף, החל מהאי סן מיגל המרכזי והמפותח שבו למעלה מ-130,000 תושבים ועד לקורבו (Corvo), הקטן באיים שאוכלוסייתו מונה אך 400 נפשות. כך משתלבים להם תרבות איים ייחודית עם מקורות אירופאים, נופים פראיים לצד בנייה קולוניאלית בחגיגה שהיא גן עדן אירופאי בלב האוקיינוס האטלנטי.
