מרכז מידע למטייל / מאמרים וכתבות


מדירה: גן עדן באוקיינוס האטלנטי

מדירה

השנה היא 1418, כשיורדי הים הפורטוגלים עוגנים על חופו של אי באוקיינוס האטלנטי, מול חופי מרוקו, הם לא מצליחים לחדור לעומקו בשל העצים העבותים המכסים את רובו. “איליה דה מדיירה” הם קוראים לו, “האי של העצים”. הצמחייה הצפופה הקשתה על מגלי הארצות לראות את הנוף הוולקני יוצא הדופן של האי: ההרים הפראיים והקניונים העמוקים שמפלסים דרכם ביניהם, מישורים רחבי ידיים שמשתרעים משולי ההרים והלאה וסלעי ענק שיורדים בחדות אל הים. רק לאחר שיורדי הים הציתו את האי, נחשפה עוצמתו של הטבע” חולפות השנים, הצמחייה גדלה שוב, צפופה ועבותה, והאי התמלא אט-אט בתושבים.

ב-1560, בעקבות המלחמה, עברה הבעלות על מדירה לידי ספרד ומאה שנה לאחר מכן היא שבה לידי מגליה. ב-1976, לאחר ההפיכה הדמוקרטית בפורטוגל, מקבל האי אוטונומיה. וכך, אף על פי שהוא שייך לפורטוגל, רבע מיליון תושביו נהנים מעצמאות שלטונית. את הרמזים על השלטון הקולוניאלי שהיה מנת חלקו של האי נראה במיוחד בעיר הבירה, פונצ’אל, בה מתגוררים שליש מתושבי האי. שוכנת בקצה מפרץ, בנויה העיר מדרגות-מדרגות, בתיה צבועים לבן והגגות האדומים בולטים למרחוק. השווקים המקומיים הססגוניים שמיועדים לפרחים, לדגים ולירקות, מרוכזים בחלקה התחתון של העיר, כך גם הטיילת היפה. מחוץ למרכז העיר שוכן הגן הבוטני, שאליו הגיעו עצים ופרחים אקזוטיים מכל העולם. כאן נמצאים גם היקבים המקומיים. אשכולות ענבים מובלים מהגפנים הצומחים באי, ובתהליך הייצור מתווסף ליין ברנדי והוא עובר חימום, שהופך אותו לייחודי ומשובח.

שאר תושבי האי, שלא מרוכזים בעיר הבירה, העיר היחידה במדירה, בחרו לקבוע את מקום מגורם בעיירות קטנות ובכפרים חקלאיים. הכפר משיקו בחוף המזרחי הוא גם המקום שבו קבעו מגלי האי את מושבם. ברבות השנים זכה הכפר להכרה בזכות ייחוסו. בסנטנה היפה, שנמצאת בחוף הצפוני, נבנו הבתים מאבן טבעית והגגות המשולשים עשויים קש. במדירה אין כפר אחד הדומה לרעהו: בסנטו דה סרה, הממוקם באזור יער צפוף, עובדים תושביו בעבודות חקלאיות מסורתיות, בקניקל יוצאים מדי בוקר הדייגים אל הים הרחב, ובכפר מונטנה שוכנים הגנים הטרופיים המרהיבים של האי, שכוללים גם אוסף של אריחים פורטוגזיים עתיקים. ההתפרצות הוולקנית שיצרה את האי הותירה את חותמה בכל פינה. אף אחד לא מיהר לחצוב בסלע ולפנות אותו לטובת נדל”ן מניב רווחים, והרווח הוא כולו שלנו: מהעיירה חיביירה בראבה, למשל, מתפתל כביש ישן שעובר דרך מצוקים ומפלי מים ומסתיים בבריכות הוולקניות הטבעיות של פורטו מוניז, בחופו הצפוני מערבי של האי.

במדירה האדם והטבע חיים בסימביוזה מוחלטת. הנה הכפר קמארה דה לובוש הממוקם בנמל טבעי, בין שני מצוקים של אבן וולקנית. ואיפה נמצאת נקודת התצפית על הכפר? בפתחו של לוע הר געש כבוי. פשוט כך. בעוד השטחים המישוריים בשולי ההרים הפכו לאזורים חקלאיים ונקבעו בהם ישובים, הפסגות נותרו פראיות. גבוהה מכולם היא פיקו דה אוריירו, המתנשאת לגובה 1,818 מטרים. מראש ההר ניתן לצפות אל עבר נופיו הבראשיתיים של האי. זה הבידוד הגיאוגרפי ומזג האוויר המושלם שמשכו לאי את אצולת אירופה במאות ה-18 וה-19, וגרמו להם להתחרות, בינם ובין עצמם, מי יבנה בה ארמונות ובתי פאר מרהיבים יותר. לא רק רוזנים ונסיכים הגיעו לכאן. כשוינסטון צ’רציל החליט על פרישה מהחיים הפוליטיים הוא בחר להשתקע במדירה ולהתמסר לציור. וכיום, התיירים שמבקרים באי ונכבדים בקסמו, מייחלים ליום שבו יפרשו ממרוץ החיים ויעברו לבלות את יומם בטעימה ממנעמי החיים כאן, בגן העדן שבאוקיינוס האטלנטי.

לכל הטיולים לאיים הקנריים ומדירה לחצו כאן


טיולים שיכולים לעניין אתכם