מרכז מידע למטייל / מאמרים וכתבות


מיכאל-אנג’לו או ריצ’רד גיר, מי שווה יותר? מאת עליזה נווה

פסל דוד

לפני עידן ועידנים (אולי 17-18 שנה), כאשר ברומא עוד אפשר היה לנסוע באוטובוסי תיור, וכאשר אפשר היה להלך ולהעביר בתוך הקאפלה הסיסטינית מבלי להעזר בשרותי המדריך המקומי, ליוותי קבוצת מטיילים שוחרי אומנות, כמו כל מלווה ומדריך המזהיר את מטייליו מפני כייסים המצויים בהמוניהם בעיר ה”נצח” רומא, ובעיקר במקומות תיירותיים הומי אדם, גם אני הזהרתי את המטיילים מטיפוסים חשודים “הנדבקים” לקבוצה. הבוקר התחיל בגנבה שהתרחשה בחדר האוכל במלון מפואר במרכז העיר, מעשה שחידד את חושיהם של כל המטיילים הנסערים. לאחר מכן ברוח “קרבית” זאת יצאנו ל”כבוש” את הותיקאן. לאחר סיור במכמני האומנות של הבזילקה של סאן ספטרוס והמוזיאון, ציפינו לגולת הכותרת, לקאפלה הסיסטינית. נכנסנו לקאפלה ההומה תיירים, עמדנו וצפינו בהתלהבות מרובה בפרסקאות שבתקרה, ואנוכי, הסברתי באהבה והבתפעמות את ציוריו של הגדול מכולם מיכאל-אנג’לו “האלוהי”. בעוד התלהבותי בשיאה, ניגשה אלי אחת הנוסעות ולחשה באוזני בלחישה רועמת שנשמעה ע”י כל הקבוצה: “נדבק אלינו הומלס והוא כל הזמן הולך איתנו” העפתי מבט באדם לבוש בגדים חומים שידעו שנים יפות יותר, עטור זקן מגודל ומשקפי שמש לעיניו. לרגע תמהתי כיצד הצליח הומלס זה להכנס לקאפלה, אך מיד הכרתיו ואמרתי לקבוצה: “חבר’ה זה לא הומלס זה ריצ’רד גיר”. חיוך מקסים נסוך על פני הבחור, הוא הרים את אצבעו קרבה לפיו וביקש מאיתנו לשמור על שקט מכווין שהוא כאן אנונימי. כל החבורה, שעד לפני רגע נדמה היה לנו שמיכאל-אנג’לו עומד במרכז חיינו, שכחו את התיקרה רבת הסיפורים, והלכנו שבי אחרי הבחור שהורה לנו בידו לבוא החוצה לפינה. כאן הוא הסיר את משקפיו וכובעו, וסיפר לנו בנועם שהוא משחק בסרט המוסרט ברומא, בתפקיד הומלס. לצורך התפקיד הוא גידל זקן ושיער, והופעה זאת נוחה לו על מנת להנות מהעיר מבלי שנחיל מעריצים ישתרך אחריו. הוא הוסיף וסיפר לנו שיומיים קודם לכן נכנס לחנות נעלין וברגע שראו אותו ניגש אליו המוכר המכובד ואמר לו “בשבילך אין לנו נעליים”, הוא יצא הישר אל הלימוזינה שהמתינה לו בפתח החנות, והמוכר שראה זאת התעשת ורץ אחריו בקריאות התנצלות. לשאלתי מדוע בכל זאת הוא נצמד לקבוצתנו, שהרי אין הוא מבין את שפתנו, ענה שהוא מתעניין בבודהיזם (אז הוא עדיין רק התעניין) והשפה נשמעה לו מוזרה, מזרחית משהו, לפיכך הוסיף להקשיב בנסיון לזהותה. לאחר שהוא חילק חתימות וקיבל נשיקות מנשות הקבוצה (לקנאתי הרבה) הוא נפרד מאיתנו בנועם ופנה לדרכו. לחברי הקבוצה לקחה עוד שעה ארוכה להתאושש מהמפגש, וציורי התקרה לא עינינו עוד איש. אני שלבי נשבר לרסיסים, נותרתי מתלבטת ב”דילמה” הבלתי פתורה: מי שווה יותר, מי טוב יותר, מיכאל-אנג’לו האלוהי או ריצ’רד גיר?


טיולים שיכולים לעניין אתכם