שוק תורכי מאת יעל בן מרדכי

אין חוויה עזה יותר מבחירת שטיח צבעוני בשוק תורכי. כל שטיח נושא איתו סיפור שלם. כל מרבד מעוגן במסורת שעל ברכיה עוצב. מאחוריו ניצבות הנשים שארגו אותו. הוא מצטיין בדוגמה ייחודית שנבחרה לעטר אותו ובמוטיבים נושאי משמעות המופיעים בו. אתה חולף ברחוב על פני חנות שטיחים. בעל החנות מפתה אותך בנעימות לסור מהמסלול ולהיכנס לחנותו. אתה מתיישב על ערימת שטיחים, מתכבד בכוס זכוכית קטנה עם תה תפוחים, ועשרות שטיחים נפרשים לפניך, אחד יותר יפה מהשני. כל שטיח מתואר מקורו, משמעותו, המוטיבים שבו וגילו. כשאישה תורכית רוצה לכתוב מכתב, היא לא משתמשת בעט ובנייר אלא בצבע ובנול. באמצעות הסמלים הצורניים נותנות הנשים התורכיות ביטוי למחשבות שתרבותן אינה מאפשרת להם לבטא במילים. למשל: כשמישהי אורגת לתוך שטיח קילים מצבה, שבד”כ סמל למוות, כוונתה לומר “אם אאלץ פעם להיפרד מאהובי, אמות”. כך אפשר למצוא במוטיבים של הקילים את צערה של האישה, תשוקתה, ציפיותיה ופחדיה, אהבתה לילדיה, שאיפתה לגונן על ביתה מפני סכנות וכו’. היא יכולה לארוג שטיח כחלק מהנדוניה שלה לפני הנישואין ולבטא בדוגמא את התלהבותה ותקוותה תוך שימוש במוטיבים שמבטאים חיים ארוכים, פוריות, שמירה מפני עין הרע וכד’. או שטיחים שנארגים עבור ילדיה או שטיחים שהיא אורגת לצורך שימוש בלוויה שלה. מוטיב נפוץ הוא דמות אישה שידיה על מותניה – דמות האלה האם מהאלף השלישי לפנה”ס שמסמלת פריון, אימהות ונקבות. או, קרני האיל שמייצגות גבריות, כוח וגבורה. רימון או שיבולת שמסמלים באמצעות הגרגרים הרבים שלהם שפע ופריון. עקבות זאב הוא מוטיב שכיח שתפקידו היה לעזור לעמים הנודדים של אנטוליה להתגונן מפני תקיפת עדריהם. או כף רגלה של מפלצת שהוא עיבוד דמות הדרקון. או המסרק ששומר כנגד עין הרע ברגע הלידה או הנישואין. עץ החיים וציפור הנפש. הציפורים שיכולות לעוף – סמל הכוח. כך גם הנשר בעל ראש יחיד או כפול שייצג את עוצמת האימפריה הסלג’וקית. מוטיבים שמסמלים מים מהתקופות העתיקות – גלים או עננים. מאוחר יותר הפכו האגרטל והכד למייצגי המים. בתקופת האיסלם שימש הכד ששולב לעתים בשטיחי התפילה כסמל לטוהר. העין, הצלב והקמע לעיתים קרובות מגינים מפני עין הרע. כוכבים שמייצגים אושר, כבלים שמייצגים נאמנות, המשכיות וכאשר שני צבעים מנוגדים משולבים זה בזה הכוונה לאהבה ולהתחברות – הרמוניה בין איש לאישה. אנשי המזרח אוהבים פרחים והתורכים יותר מכולם. גנים מטופחים ורחבי ידיים היו חלק בלתי נפרד מהתכנון העירוני העות’מני. אפילו בתי”ח לחולי נפש פיתחו שיטה טיפולית באמצעות פרחים ומוסיקה. ציורי פרחים הזדקרו לעין מאריחי קרמיקה על קירות מבנים, משטיחים, ממסכי בד על הפתחים, מבדי ברוקד לבגדים ומדפי ספרי שירה. הפרח הבולט והאהוב עליהם ביותר היה הטוליפ – הצבעוני, שהובא לאירופה רק במאה ה-16 מתורכיה, לאחר שטופח ע”י הגננים העות’מנים באינספור צבעים וצורות. אהבת השולטנים לפרח זה הביאה לכך שתקופת השולטן אחמד השלישי בראשית המ’ ה-18 נקראה “תור הטוליפ”. הצבעים מופקים מצמחים שנאספים ידנית. אמנם במ’ ה-19 הומצאו הצבעים הסינתטיים שהשימוש בהם היה קל וזול יותר, אך הם לא סיפקו את ההרמוניה שהתקבלה ע”י הצבעים הטבעיים. בשנות השבעים של המאה ה-20 חזרו להחיות את אריגת הכפר (בניגוד לאריגה התעשייתית), ע”י החזרת השימוש בצבעים אורגניים. החייאת אמנות עתיקה זו עוררה את אורגות השטיחים לשוב אל רמת האמנות הגבוהה של סבתותיהן. זה שינה גם את דפוס החיים בכפר. אורגת יכולה להמשיך בעבודה יצרנית בבית בחודשים הקרים. רוב נשות הכפר התורכיות עובדות בקיץ בשדות אך בין החודשים ספטמבר-מאי הן יכולות לשלב את מלאכת האריגה עם עבודות הבית. אישה העובדת על נול בביתה יכולה לקשור 5000 קשרים ביום -עבודה של 8 שעות, כך שבמשך עונת אריגה, ההספק יהיה חמישה שטיחים. כששתי נשים אורגות ביחד, בעלת הנול בוחרת את הדוגמא והצבעים והמוצר המוגמר שייך לה.