חשיפה אל ארץ הצפון – אלסקה מאת שחר זיו

אלסקה, המדינה הצפונית ביותר מבין מדינות ארצות הברית, טומנת בחובה נופים בתוליים עוצרי נשימה. שחר זיו חזר ממסע אל “עומק” המדינה ובאמתחתו סיפורים על עיירות רפאים, על תושבים מסבירי פנים החיים בקהילות מבודדות, על הציד כאורח חיים וגם על מפגש בלתי אמצעי עם דובי גריזלי ואיילי קריבו.

“…הבואינג של אלסקה איירלינס הנמיך לו אל מתחת לתקרת העננים לקראת הנחיתה והמראות המוכרים שתמיד מרגשים אותי מחדש החלו להתגלות: הפסגות המשוננות של הרי צ’וגץ (Chugach) וביניהן קרחונים כחלחלים גולשים במדרונות, מימיו הצלולים של מפרץ קוק (Cook Inlet), ובשטחי היבשה הנמוכים – יערות ירוקים מאופק….”

עיסקת נדל”ן משתלמת אלסקה היא המדינה ה-49 של ארצות הברית. זוהי ארץ ענקית המיושבת בדלילות רבה (600,000 תושבים) מצליחה לשמר איזון אקולוגי לצד איכות חיים גבוהה לרוב תושביה. האירופאים הראשונים שהתנחלו כאן היו דווקא הרוסים, שהגיעו מכיוון סיביר כבר באמצע המאה ה-18. המושבה הרוסית הצנועה החזיקה מעמד קצת יותר ממאה שנה, עד שב-1867 נמכרה אלסקה לארצות הברית ב-7.2 מיליון דולר – אחת מעסקאות הנדל”ן המשתלמות ביותר בהיסטוריה. האמריקאים החלו לפתח את אלסקה רק בראשית המאה ה-20 ואז, ב-1923, הוקמה אנקורג’ (Anchorage) לצד מסילת הברזל החדשה שנבנתה באותה עת, ואשר חיברה את אזור החוף עם פנים הארץ. “…בשדה התעופה פגשתי את קבוצת המטיילים שאיתה הייתי אמור להמשיך ונסענו לאנקורג’ (400,000 תושבים), עיר שזכתה לתואר “העיר הגדולה הקרובה ביותר לאלסקה”. אכן במבט ראשון זו נראית כמו כל עיר אמריקאית שגרתית, אלא שכאן כדאי להרים מבט, לראות את הסביבה ולהבין שכל נסיעה של חצי שעה לכל כיוון מובילה אל טבע בתולי ונופי בראשית…” אנקורג’ היא מקום טוב להתחיל בו טיול באלסקה: להצטייד, להתארגן ולצבור עוד מידע. בעיר עצמה יש כמה מוקדי עניין כמו מוזיאון אלסקה (Alaska Museum) ובו תצוגה אנתרופולוגית-היסטורית מרתקת לצד אומנות אסקימוסית עכשווית. בנוסף, שווה להגיע לנקודת התצפית מפסלו של הקפטן ג’יימס קוק, שספינותיו שייטו באזור במאה ה- 18 (ב- Resolution Park בקצה השדרה השלישית קרוב לים) ואשר על שמו נקרא המפרץ הסמוך לעיר. חובבי סרטי ה-I-MAX סרטים המצולמים בטכנולוגיה מיוחדת ומקרנים על מסך ענק יוכלו ליהנות מהסרט “חוויה באלסקה” (The Alaska Experience) המוקרן בבית קולנוע במרכז העיר כל שעה עגולה, ולקבל תחושה ראשונית של ארץ זו לקראת הטיול. המקום שבו אני תמיד אוהב להתחיל טיול באלסקה הוא מנחת מטוסי הים של אגם הוד (Lake Hood), שם ניתן לראות המון המראות ונחיתות של מטוסים קלים המצוידים במגלשי נחיתה על מים. מטוסים אלו הם כלי התחבורה ההגיוני ביותר בארץ ענקית של מעט מאוד כבישים והרבה אגמים, נהרות, מפרצים ופיורדים.

גן הירקות המפלצתיים יום קיץ אלסקאי נראה לרוב כמו יום חורף ממוצע בארצנו: הרבה עננים, סגרירי ומטפטף לפרקים (הטמפרטורה הממוצעת עומדת על כ-18 מעלות צלזיוס). “דרך הפארקים” (Parks Highly), כביש האורך העיקרי של אלסקה, מובילה אותנו צפונה, ולאורכה ניתן למצוא כמה אטרקציות חביבות ולא מעט נופים האופייניים למרכז אלסקה. בקיץ הכל ירוק כאן, בחורף – מאוד מאוד לבן. לאחר כשעה הגענו לעמק מתנוסקה (Matanuska Valley) אל העיירות פלמר (Palmer) ו-ווסילה (Wasila), וההפתעה הראשית היא מפגש עם שטחים חקלאיים לצידי הכביש. ראשית החקלאות כאן מקורה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עת הובאו לאזור כמה משפחות של חקלאים פליטי המשבר הכלכלי הגדול במערב התיכון, כדי לספק מזון טרי לראשוני המתיישבים במרכז אלסקה. לצד מרכז המבקרים של העיירה פלמר ישנו גן ירק קטן שבו גדלים הירקות לממדים מפלצתיים כגון כרובים במשקל של 40 ק”ג, קישואים באורך של כ- 70 ס”מ ועוד. כל זה מתאפשר בשל העובדה שבקיץ יש כאן למעלה מ-20 שעות אור ביממה, המאפשרות צמיחה בלתי פוסקת. בעיירה ווסילה, כדאי לבקר במוזיאון תחרויות מזחלות הכלבים (Iditarod Museum). ליד המוזיאון ישנם תמיד כמה כלבי מזחלת ובהעדר שלג, בשיא הקיץ, הם גוררים עגלה לבקשת המבקרים שרוצים סיבוב. אחר הצהריים מתבהרים השמיים והרי רכס אלסקה (Alaska Range) מתגלים במלוא הדרם. אנחנו יורדים מהכביש הראשי אל היישוב הקטן טלקיטנה (Talkeetna) ללינת לילה. בתוך יער של עצי אשוח וצפצפה ועל שפת נהר שוצף מפוזרים בתיה של קהילה, שיש המספרים שסגנון החיים בה שימש השראה לסדרת הטלוויזיה הידועה “החשיפה לצפון”. בטלקטינה, כמו ביישובים דומים באלסקה, האווירה היא מאוד נינוחה ולא רשמית, האנשים פתוחים ומסבירי פנים, ושיחות מעניינות עשויות תמיד להתפתח. כל מי שחי במקומות נידחים שכאלה עושה זאת מתוך בחירה ומתוך אהבה לטבע ולמרחבים, ויש אנשים המתגוררים בעיירות הספר ומשלבים סגנון חיים מקומי עם פרנסה טובה בעזרת האינטרנט והמחשב. ברחוב הראשי של טלקטינה יש כמה מסעדות וגלריות נחמדות ומכאן גם מומלץ לצאת לטיסת תצפית במטוס קל אל הר מקינלי הקרוב (Mt. McKinley), הגבוה בהרי צפון אמריקה (6,200 מטרים). עוד פעילות שמחברת בין האדם לטבע כאן היא שיט בסירות מהירות על נהר טלקטינה ויובליו.

פגישה אישית עם הטבע ביום השלישי לטיולנו הגענו אל לב רכס אלסקה, שהוא בעצם המשך צפוני של הרי הרוקיס הידועים, ובמוקד הביקור כאן נמצא “הפארק הלאומי דנלי” (Denali National Park). בשפת האינדיאנים האתבסקים שוכני האזור השם דנלי פירושו “ההר הגדול מכולם”, והכוונה כמובן להר מקינלי. הפארק כולל שטח עצום (גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל) של רכסי הרים ומרחבי טונדרה, כשבמרכזו מתנשא ההר בהוד ובהדר. גולת הכותרת של הביקור בדנלי הוא המפגש עם עולם החי העשיר המאפיין את האזור וכולל עדרים של איילי קריבו, איילי מוס, דובי גריזלי, זאבים ועוד. את הפארק חוצה דרך עפר אחת שאורכה כ-250 ק”מ ורק אוטובוסים של הפארק מורשים לנסוע בה. זוהי בעצם הדרך היחידה באמצעותה יכול הקהל הרחב לחוות את המקום, ואנו נסענו בה בדרכנו אל כפר כורי הזהב קנטישנה (Kantishna), הנמצא בצידו השני של הפארק. “…כבר בתחילת הנסיעה נתקלנו בדובת גריזלי המטופלת בשני דובונים חמודים אך הסתפקנו בהצצה מחלון האוטובוס, שכן אין לרדת מהרכב והתחושה היא כמעט כמו בנסיעת ספארי באפריקה. אחרי עוד כמה עצירות למדו כולם להכיר גם את איילי הצפון – הקריבו, את כבשי הבר ואת שאר שוכני האזור. מזג האוויר הנפלא איפשר תצפיות אל הר מקינלי וקרחוניו ואל שאר הפסגות שמסביבו. בצהריים הגענו לקנטישנה, שבתחילת המאה ה-20 היתה יישוב של מחפשי זהב וכיום ניתן למצוא בה מלון קטן ומרכז טיולים (ובסיס יציאה לטיולים). הילדים ירדו לנהר לפעילות מודרכת של חיפוש זהב בעזרת מחבתות מתכת והמבוגרים פנו לקטוף אוכמניות, הגדלות להן בר בשולי היישוב. לא רק בני אדם אוהבים אוכמניות. בעונה זו של הקיץ גם הדובים צורכים כמויות עצומות של הפרי הסגלגל, ואכן מעבר לגבעה קטנה מצאנו את עצמנו מתבוננים בסקרנות ובהפתעה דוב גריזלי רחב גרם, שלשמחתנו לא גילה בנו עניין. שני מטוסים קלים השיבו אותנו אל הכניסה לפארק בטיסה בלתי נשכחת מעל כל היופי הזה, ומימין הבהיקה הפסגה האדירה של הר מקינלי בלובן קרחוניה…”

הציד כחוק קיום כדי להגיע ליעד הבא, “פארק רנגל סנט אליאס” (Wrangle Saint Elias National Park) שנמצא כ-50 ק”מ מזרחית לפארק הלאומי דנלי, יש לעלות על דרך עפר רחבה ששמה “דנלי הייווי” (Denali Highway), המתפתלת לצידו של רכס אלסקה ומאפשרת מפגש עם הנופים היפים ביותר במרכז אלסקה. דרך זו מהווה את אחד מצירי התנועה העיקריים של חובבי הציד באלסקה, ובקיץ, בעיצומה של עונת הציד, ניתן לפגוש כאן ציידים אמיתיים. אנחנו עוצרים להפסקת צהריים בפונדק נהר מקלארן (McLaren River), מקום המפגש העיקרי לציידים, מטיילים והרפתקנים.. ליד הפונדק ניצב רכב שטח גדול ועל העגלה הנגררת שמאחוריו נחים שני איילי קריבו מסועפי קרניים, שנורו זה עתה. אני מציץ אל תוך הרכב ומבחין ברובה ציד משוכלל עם כוונת טלסקופית שמונח על המושב האחורי. בתוך הפונדק אני פוגש את ריצ’רד, ידיד ותיק שגר לא רחוק מאנקורג’, ומיד מתברר שהוא ושני חבריו, שעסוקים בייבוש בגדיהם ליד האח המבוערת, הם הציידים שאחראים למה שראינו בחוץ. “רק רגע”, אני אומר לריצ’רד, “אני בכלל זוכר אותך כצמחוני ומן יפה נפש שכזה”. “כן”, עונה לי האיש, “אני עדיין כזה אבל אשתי והילדים אוהבים בשר, ובמיוחד המבורגרים מבשר טחון של איילי קריבו”. כאן אני כבר נאלץ להסביר למטיילים שאיתי את חוקי הציד המקומיים: אלסקה היא ארץ גדולה מאוד שיש בה מעט אנשים, מעט כבישים והרבה חיות בר. “חוק הקיום” האלסקאי (Subsistence law) מאפשר לכל משפחה לצוד מספר בעלי חיים בשנה כדרך היחידה כמעט לאספקת בשר, במציאות שבה אין מספיק סופרמרקטים ואיטליזים. הציד מותר בעונות מסוימות ובאזורים שאינם מוגדרים כשמורות טבע, ורבים מתושבי אלסקה יוצאים אל השטחים הפתוחים כדי לצוד ולהבטיח אספקת בשר למשפחה. גם ציד מסחרי שמטרתו מכירת פרוות עדיין מתקיים באלסקה, למרות הירידה בפופולריות של הפרוות הטבעיות.

“עיר האורות האדומים” בהמשך מתחברת הדרך אל כביש אורך נוסף – “ריצ’רדסון הייווי” (Richardson Highway), שלצידו בולט קו צינור הנפט של אלסקה. כ-25 אחוזים מתצרוכת הנפט של ארה”ב זורמים בצינור זה לאורך כ-1,300 ק”מ, משדות הנפט של הצפון הרחוק ועד לנמל ההטענה בוולדז (Valdez). תמלוגי הפקת הנפט מהווים כיום את מקור ההכנסה העיקרי של מדינת אלסקה. ליד העיירה גלן-אלן (Glen-Allen) שוכן מנחת המטוסים הקלים לגולקנה (Gulkana), וכלי התחבורה הכל כך אלסקאי הזה לוקח אותנו אל תוך פארק רנגל סנט אליאס. שטחו של הפארק הוא הגדול ביותר מבין כל הפארקים הלאומיים שבאלסקה, והוא הוכרז כפארק רק ב-1980 תקופת נשיאותו של ג’ימי קרטר. בלב הפארק ישנן שתי נקודות יישוב מעניינות וייחודיות: קניקוט (Kenicot) מקרת’י (McCarthy). בראשית המאה ה-20 פעל בקניקוט מכרה נחושת מן הגדולים בעולם, אשר ננטש ב-1938 בשל חוסר רווחיות. כל המתקנים המרשימים של מסוף הנחושת, מבני השירות ומגורי הפועלים נותרו כפי שהיו, וכיום זוהי עיר רפאים הממוקמת מעל קרחון ומוקפת בהרים נישאים. במקום ניתן למצוא מלון מטופח הצופה אל הקרחון הענק שלצידו, אשר בגלגול הקודם שימש כמועדון המהנדסים של “חברת הנחושת קניקוט”. מקרת’י, שנמצאת במרחק של כ-10 ק”מ מקניקוט, היתה “עיר האורות האדומים” של קניקוט, אליה ירדו כורי הנחושת כדי לבלות ולהתהולל בהיעדר אפשרויות אחרות באזור כה נידח. מקרת’י לא ננטשה מעולם וכיום חיים בה כמה עשרות תושבים שמהווים קהילה מעניינת וייחודית. הטיול המומלץ ביותר במקום הוא לצאת אל עיר הרפאים של קניקוט, לסייר בה ומשם להמשיך ברגל אל קרחון רות (Root Glacier) ולטייל עליו, או לחילופין לעלות אל מכרה “בוננזה” הנטוש, הנמצא במרומי ההר מעל קניקוט. “…לאחר יומיים באזור קניקוט עומד שבוע הטיול במרכז אלסקה להסתיים, ועם תום הטיסה מעל נופי הפרא אנחנו משלימים את המעגל בנסיעה על ה”גלן הייווי” (Glen Highway) (כביש רוחב) בחזרה לאנקורג’. מסביבנו שורר הקיץ האלסקאי במיטבו – הכל ירוק, פורח וזורם, וקשה מאוד לדמיין שבעוד כמה חודשים יהיה כאן קפוא, לבן וקר…”